ההצלה הפרטית שלנו

את בני הבכור הנקתי שנתיים ללא קושי. כשנולד נוה -למרות שינק בלי הפסקות, ללא כאבים או דלקות, ועם שפיעת חלב,הוא לא היה רגוע, לא אהב לינוק ובכה הרבה.

כשהיה בן 3 חודשים, התחלתי לשאוב חלב. למרות שאחרי הלידה הקודמת הצלחתי לשאוב כמויות גדולות מדי יום במשך 7 חודשים, הפעם היו הכמויות קטנות ביותר, ואחרי השאיבה הרגשתי כאילו צמתי יומיים, ואין לי טיפת נוזלים בגוף. כעבור חודש נגמר לי החלב. נוה לא אהב לאכול, לקח לו המון זמן לסיים בקבוק, והוא גם שאב בצורה מוזרה, לכן קניתי פטמה אחרת שעזרה... עד שנוה היה בן 7 חודשים.

 

 

ואז-בכל פעם שניסינו פרי או ירק, נוה הקיא.

הרופאה אמרה שנוה פשוט לא אוהב פירות וירקות, ושלא אכריח אותו. היא גם גילתה שהוא שוקל מעט מאוד לגילו, ושלא עלה מגיל 5 חודשים !, לכן המליצה לפנות איתו לאשפוז יום ילדים בבית החולים כדי לבדוק למה הילד "לא משגשג", ואף אמרה כי ייתכן ונוה סובל מבעיה רגשית. עלה גם חשש ל"צליאק" (רגישות לגלוטן). שבוע לאחר מכן נוה סבל מחום גבוה, מומחה אא''ג אבחן נוזלים באוזניים והמליץ על מתן אנטיביוטיקה. לא נתנו כלום, ובאותו יום החום עבר .

באשפוז יום סיפרתי שהמטפלת גוזרת את ראשי הפטמות, כדי שנוה יאכל, ושכל היציאות שלו קשות, ומלוות בכאבים רבים, אחת למספר ימים ולצואה צבע כהה ביותר, נוטה לירוק. שאלתי את הרופאה האם יכול להיות שהילד סובל מלשון קצרה או קשורה והיא לא הסכימה אפילו לבדוק את העניין, ואמרה שכשאבוא בעוד שבוע לבדיקות דם, היא תיתן לדיאטנית של בית החולים לבדוק את לשונו (!) היא החליטה שהילד סובל מרגישות לחלב, ושילדים אלו נוטים להרעבה עצמית,ואולי גם מרגישות לגלוטן וביקשה שאחליף את המטרנה ב"נוטרמיגן", שניתן לקנות אך ורק בבית מרקחת עם מרשם רופא. אמרתי לה שלדעתי הוא רעב, ומנסה לאכול, אבל מתייאש מהר מאוד.

יצאתי מבית החולים מאוד מאוכזבת, הייתה לי תחושה שלא מדובר ברגישות אלא בבעיה פיזיולוגית, אבל אף איבר לא נבדק. החלפנו את המזון. נוה לא אכל יותר, ולאחר שבוע גם ירד קצת במשקל. הרופאה נלחצה מאוד ואמרה שלא אכפת לה אם הילד רגיש לחלב – כרגע העיקר שיעלה במשקל, ולכן היא ממליצה לחזור למטרנה.

נוה המבולבל כבר לא רצה גם את המטרנה, והיינו בבעיה רצינית, ובכל ארוחה הכנו ת.מ.ל. אחר.

שכנות סיפרו לי שלתינוקות שהם מכירות הייתה לשון קשורה, ובעיות דומות, והפנו אותי ליועצת הנקה שקבעה שהשפה קשורה והלשון קצרה מאוד, ונתנה לי מאמר של ד'ר פורר, וסיפורי-אמהות

כשקראתי את "הסיפור של עידו", זיהיתי סימנים דומים: שינה קלה ביותר, נשימה כבדה, העצירות המתמדת, הנוזלים באוזניים, האכילה בשכיבה וכו'. באותו לילה לא הצלחתי לישון, הרצתי בראשי את כל מה שקראתי, ואת סיבלותיו של נוה, וכעסתי על עצמי איך לא עליתי על זה קודם. למחרת, הגענו לד"ר פורר לביצוע ניתוק לשון ושפה.

מספר ימים לאחר מכן התקשרה מנהלת המחלקה בבית החולים, ושאלה מדוע לא הגענו. כאשר סיפרתי לה על הלשון הקשורה היא זלזלה ואמרה שההשפעה היחידה היא בדיבור, וגם זה לא תמיד, ולכן המלצת הרופאים היא שלא לנתק כלל. הצעתי לשלוח לה את המאמר והיא צעקה שהמחקר לא מעניין אותה.

דווקא את מנהלת המרפאה המחקר עניין, ואת האחיות.

5 ימים לאחר שהשכנות שלחו אותי לדרך חדשה נוה אכל לראשונה ביסקוויט. למחרת מעט פירות טחונים.

הוא עדיין לא אוכל כמויות גדולות, אבל כבר רואים שינוי...